|
Résumé :
|
דֵני דידרו (1713–1784), הוגה דעות בן דורם של וולטר, מונטסקייה ורוסו, מגלם באישיותו הכובשת דמות טיפוסית של איש תקופת ההשכלה במאה השמונה עשרה בצרפת: מצד אחד ניכרת בכתיבתו נכונות להשמיע ביקורת נוקבת על החברה והמשטר ודרישה בלתי מתפשרת לכונן חברה חילונית ורציונלית, מנותקת מן המסורת הדתית והמעמדית של ארצו; מצד שני בולטת הכתיבה הקלילה והשנונה של ביקורת זו, שמאפשרת לכל אחד לא רק להבין את הדברים ואף להזדהות עמם אלא גם ליהנות מהם.
'דידרו הוא איש מסוכן מאוד', כתב אזרח פריזאי באמצע המאה השמונה עשרה והמליץ למשטרה לעצור אותו בעוון פגיעה בקודשי הדת. דידרו אכן נרדף ואף נכלא בשל דעותיו, אולם גם בקרב מתנגדיו שררה הסכמה שהוא איש שנון ששיחתו משעשעת מאוד. הערכתו העצמית הייתה שונה במקצת: 'אינני שנון', כתב, 'יש בי משהו טוב יותר: פשטות, כנות, חום בנשמה, שֵׂכל שקל להציתו, נטייה להתלהבות, אהבה לטוב, לאמתי, ליפה, נטייה לחייך, להעריך, לכעוס, לאהוד, לבכות'.
|
